ביצת סלמבר
היה זה בוקר יפה כשריי ופליים המשיכו בדרכם לעבר המכון הבא בליגת מחוז סיטו.
זה היה נראה לפליים כאילו ריי מעולם לא נראה מהורהר ואפל כמו שהיה לפני מספר שבועות. הוא חייך, צחק, ומידי פעם בעצירות היה משתובב עם סנטרט ושניהם היו עושים תעלולים לעוברים ושבים שחלפו בדרך.
הוא היה במצב רוח עליז במיוחד אך פליים שם לב שבהתחלה המצב רוח העליז היה מאולץ במקצת. ריי מעולם לא עשה תעלולים בעבר. הוא אמנם לא היה בדיוק הטיפוס השקט, לא כמו פליים אך למרות שלעיתים היתל באנשים זאת הייתה המתלה ולא תעלול.
פליים ידע שכל זה קשור למאורע שקרה לפני כמה שבועות, עם הפוגידיים ומגדל העץ. הוא רק לא ידע איך הדבר קשור.
כך או כך הוא שמח שריי לפחות נראה כאילו חזר לעצמו לגמרי, גם אם זה לא היה בדיוק נכון.
פליים העתיק את מבטו ממפת מחוז סיטו, בה היה שקוע.
"תתכונן, אנחנו הולכים להגיע לביצות סלמבר." אמר פליים.
"יש לנו בררה אחרת?" שאל ריי, למרות שכבר ניחש את התשובה.
פליים הניד בראשו לשלילה ובכך אישר את ניחושו של ריי.
"אם רצינו ברירה היינו צריכים לפנות מערבה לפני כמה קילומטרים טובים, מה שהיה מאריך לנו את הדרך בהרבה." אמר פליים.
"הנה הביצות..." נאנח ריי. ובאמת, עצי ביצה גדולים שהוצפנו מאחורי מסך אובך גדול ובעל גוון ירקרק נראו בהמשך הדרך.
"כן, ולרוע המזל אני רואה שאין דרך סלולה בביצה הזאת." העיר פליים.
"אז אני מניח שכאן לא יזדמן לנו איזה טרמפ." הצטחק ריי.
"לרוע המזל..." הסכים פליים.
"טוב, יש לפחות שלטי כיוון בביצות?" שאל ריי.
"לא." אמר פליים ולפתע עטה מבט מהורהר. "באמת לא חשבתי על זה. איך נמצא את הדרך בביצה?"
"אל דאגה, סמוך על חוש הכיוון שלי. נולדתי בשביל למצוא דרכים אבודות!" אמר ריי בביטחון.
-------------------
"אתה וחוש הכיוון המפותח שלך... אמרתי לך שהיינו צריכים לפנות מערבה!" נבח פליים.
"היי, זו אשמתך בלבד." אמר ריי.
"אשמתי?! איך בדיוק אני אשם?!"
"אתה זה שסמכת על חוש הכיוון שלי."
"אתה אמרת שיש לך אחד כזה בכלל!"
"טוב, אני מוותר לך, שנינו אשמים במידה שווה."
"שנינו?!"
הויכוח נפסק לקול זימזום חזק.
"תגיד, גם אתה שומע את זה?" שאל פליים. ריי הנהן.
"בידרילים?" שאל ריי.
"לא, זה לא נשמע כזימזום של בידריל. זה נשמע יותר כמו זימזום של..."
פוקימון חרק ירוק ועגלגל, בעל כנפי חרק קטנות ועוקץ פה מוארך במיוחד יצא מאחורי אחד העצים.
"אהה, זיבק!" צעק פליים.
"זזז..." הפוקימון הקטן זימזם. ריי חשב שהוא לא נראה מפחיד במיוחד, אפילו חמוד.
"בוא נברח ריי, אתה לא יודע מה העוקץ שלו מסוגל לעולל!" סינן אליו פליים בחרדה.
"למה? הוא לא נראה מזיק במיוחד. אני בטוח שהוא לא רוצה להזיק למי שלא עושה לו כלום." השיב ריי.
"זזז!" הקטן החמוד תקף באותו רגע את ראשו של ריי. ריי השתטח על האדמה הבוצית בצעקה ברגע האחרון ובכך הציל את ראשו. לזיבק, בכל אופן, היה פחות מזל משל ריי. העוקץ שלו נתקע בעץ, והוא לא היה מסוגל להוציא אותו.
"אני לא אגיד אמרתי לך..." אמר פליים.
"למה? אתה הרי ממש אוהב את זה." נבח ריי וניקה ככל שיכל את חולצתו.
"אני יודע, אני שומר את זה למאוחר יותר." השיב פליים.
ריי נאנח בתסכול.
הם החלו לפסוע כדי להמשיך בדרך, שותקים. פליים הרהר.
"אתה יודע, אני ממש לא מבין מה הזיבק הזה עשה בכלל במקום בו היינו." אמר פליים לפתע.
"אני יודע? בטח ארב לאנשים אותם יוכל לתקוף להנאתו." אמר ריי.
"אני לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל אני בטוח שזיבקים לא חיים סתם כך בביצות יבשות כמו זו שאנו הולכים בה כרגע. אני חושב שהם מעדיפים ביצות מימיות, סמיכות יותר." אמר פליים.
"מעניין..." הסכים ריי.
"וזה די הגיוני. הרבה יותר קל לדמיין זיבק בביצה סמיכה, מתגורר על עצי הביצה, מאשר בביצה יבשה לא?" אמר פליים.
"כן." הסכים ריי. "תגיד פליים, איך נראת ביצה סמיכה? מעולם לא ראיתי אחת."
"כרגע אנחנו שוקעים עד כמעט לקצה נעלינו כשאנחנו הולכים בבוץ. בביצה סמיכה המינימום הוא עד לברכיים שלך והמקסימום יכול להיות אפילו מעל הראש שלך. מזל שאין כאן ביצות טובעניות לפי המדריך. למה אתה שואל?" שאל פליים.
"אתה לא צריך אותי בשביל להבין. פליים, קר לך במקרה באזור הרגליים?" שאל ריי.
פליים נוכח לדעת לפתע שבאמת קר לו, במיוחד בברכיים. הוא הבט למרגלותיו וגילה שהוא שקוע במים סמיכים ועכורים עד לברכיו.
"תזכיר לי למה אנחנו ממשיכים ללכת בביצה הסמיכה?" שאל פליים.
"כי זאת הדרך היחידה שעדיין לא בדקנו. בדקתי את סימוני הדרך שלנו ובכל האפשרויות האחרות כבר היינו." השיב ריי.
"תודות לך..." העיר פליים בעוקצניות. "ריי, זה מסוכן. שלא נדבר על מגעיל ומצמרר. בוא נצא מהמים הסמיכים. אפילו נצא מהביצה כולה. ננסה את הדרך הארוכה יותר. היא לפחות בטוחה."
"סבי המנוח היה אומר: "לפעמים צריך לגלגל את הקוביה בשביל לזכות בכל הקופה." זה אומר שלפעמים אתה צריך להסתכן בשביל להצליח, ואני לא מתכוון לחזור לאחור!"
פליים חשד שבהתמדה של ריי להגיע מהר למכון הבא כרוך גם הפחד מלחזור למגדל העץ, אך הוא לא העיר זאת.
היחידים שלא התלוננו מההליכה בביצה היו סנטרט וזוורזי, שניהם ישנו; סנטרט בתרמילו הפתוח של ריי וזוורזי בחיקו של פליים.
פליים המשיך ללכת בביצה, בל כורחו, ממלמל מידי פעם "זה לא נראה לי.".
"תפסיק להתלונן." אמר ריי באחד הפעמים. "מה כל כך מדאיג?" הוא המתין אבל פליים לא ענה. ריי גילה לפתע שהוא הולך לבד.
"פליים?" ריי הביט לאחור, פליים עמד שם, באמצע הביצה ונראה כאילו כפאו שד.
"ר... ר..." ניסה פליים להגיד.
"אתה מתכוון להישאר שם כל היום?" שאל ריי בעוקצניות.
"ר... ר..." גמגם פליים.
"מה קרה לך?" שאל ריי, מתחיל לדאוג.
"זזז!" נשמע זימזום כועס מאחוריו.
"ריי, זיבקים!!!" הצליח פליים לצעוק אך ריי כבר החל לרוץ לפני כן.
"מאיפה הם הגיעו לכאן כל כך מהר?" שאל ריי בצעקה, תוך כדי שהם רצים, כדי להתגבר על המולת המרדף.
"אמרתי לך, ביצה סמיכה זה השטח שלהם." ענה פליים בצעקה. "מהר, בוא נטפס על העץ הקרוב!"
הם רצו בקושי רב, היה מאוד קשה אפילו ללכת בביצה הסמיכה אך הם הגיעו לעץ קרוב שהיה נוח לטיפוס. ריי עזר לפליים לעלות וקפץ אחריו.
הזיבקים חלפו מתחתיהם, מסתבר שהם לא ראו לאן שניהם נעלמו.
"שיו, זה היה קרוב." ריי ניגב את הזיעה ממצחו בעזרת שרוולו. מזג האוויר בביצה היה בוגדני במיוחד. המים היו קרים אך מבחוץ להם היה חם ודביק, מעביר תחושה גועלית ודביקה.
פליים הנהן, מתנשף.
"סנטרט, אתה בסדר?" שאל ריי והביט בתרמילו. "אני לא מאמין!" הוא קרא. "הוא עדיין ישן!"
"מוזר." אמר פליים. "גם זוורזי ישן. כנראה שזה בגלל שהלכנו לישון מאוחר אתמול. הם בטח התעייפו מהקומזיץ."
ריי חייך, הוא ממש נהנה בלילה ההוא. הם סיפרו צ'יסבטים ואכלו מרשמלו על האש שקנו במיוחד בשביל זה בעיר ריבר-ברידג'.
אה, וגם אכלו תפוחי אדמה על האש, או והם היו כל כך טעימים.
קרקור בטן עז גילה לו שפליים חשב כרגע על אותו דבר.
"אני רעב." אמר פליים.
"כן, שמעתי ועוד איך!" אמר ריי.
"היי, תראה את זה!" אמר פליים בהתלהבות והצביע על עצם מוזר שדמה לכוורת.
"מה לגבי זה?" שאל ריי.
פליים עקר את הכוורת מהעץ ואחז אותה בידיו, מרחרח אותה.
"היי, תזהר! אולי זה של זיבקים!" הזדעק ריי.
"אל תהיה טיפש ריי, זיבקים לא גדלים בכוורת. זה גם לא בגודל של בידרילים. אתה יודע מה? זה נראה יותר כמו צמח. כמו גידול של הטבע." הוא רחרח את הכוורת המוזרה עוד פעם. "תריח את זה, יש לזה ריח מצויין. אני חושב שיש בפנים משהו אכיל."
"סבי המנוח היה אומר: "אל תאכל צמח לא מוכר, יתכן שיתנקם בך מחר." זה אמור להזהיר מפני כל דבר לא ידוע אבל זה דווקא ממש מתאים לעכשיו.
"אם סביך המנוח היה מורעב כמעט למוות והיה מגלה אוכל אני בטוח שהוא מיד היה שוכח את כל האמרות שלו ופותח שולחן." אמר פליים ומשך את הכוורת בכוח.
חומר זהוב, דביק, נזל מתוך הכוורת ופליים ליקק אותו.
"אממ... טעם גן עדן..." הוא אמר במבט חולמני.
"כן, עוד עובדה לכך שאתה גוסס..." אמר ריי.
פליים המשיך ללקק את החומר בחדווה. "אתה חושב שכדי שנעיר את הפוקימונים? גם להם מגיע לאכול."
"לא לא!" אמר ריי במהירות. "אני מציע שניתן להם לישון." הוא מלמל לעצמו. "לזוורזי לא מגיע למות בגלל שיש לו מאמן גרגרן."
"זזזזז!" זמזומים חזקים נשמעו.
"לא הם שוב!" קרא פליים בבהלה.
כמות זיבקים שנראתה כחמישים הופיעה פתאום בצמרת העץ.
"פליים, זה הסוף שלנו!" צעק ריי בבהלה.
הזיבקים החלו לעוף לעברם.
"לאאא!!!" צרח פליים.
"הכוורת! תמסור אותה! לכאן!" נשמע לפתע קול שבקע מאחורי הזיבקים.
ריי חטף את הכוורת מידיו הקפואות של פליים והטיל אותה אל המקום ממנו נשמע הקול. ברגע בו עשה זאת הסתובבו הזיבקים והחלו לרדוף אחרי הכוורת.
ריי הביט למרגלות העץ, מחפש את האיש לו מסר את הכוורת. הוא היה איש עם שיער חום, בעל כובע ומדים של שומרי טבע.
"נראה אם תתפסו את זה!" קרא האיש והטיל את הכוורת בכל כוחו אל אחד העצים. הזיבקים רדפו אחרי הכוורת ונעלמו מעין.
שומר הטבע עזר לריי ולפליים, שעדיין היה מעט מפוחד, לרדת מהעץ.
"היה לכם מזל שהגעתי. אגב, שמי אונדה ואני שומר טובע. יותר מכל מעניינות אותי ביצות ולכן אני כאן, חוקר את הביצה ואת הפוקימונים שגרים בה." הוא אמר. "מעניין אותי לדעת, מה בדיוק יגרום לשני ילדים להסתובב בביצה שכזו?" הוא שאל, בוחן אותם.
"זה אינו מה שמטריד אותי כרגע." אמר ריי, בוחן את המקום אליו הסתלקו הזיבקים. "השאלה היא מה הייתה הכוורת ההיא?"
"זאת לא כוורת. זה צמח ביצה שמפיק שרף טעים ביותר הנקרא צמח נוגלייה, על שם המגלה שלו אנתוניוס נוגלייה. הזיבקים אוהבים אותו במיוחד וכאשר מישהו שובר את קליפת הצמח הם הראשונים שמטיבים להריח את ריח השרף. הזיבקים ממש להוטים למצוץ את שרף הנוגלייה."
"כן, ראינו." אמר ריי.
"שרף הנוגלייה.. הוא רעיל או מזיק לבני אדם?" שאל פליים בהיסוס.
"לא, למעשה הוא טעים מאוד, ואף מכיל ויטמנים וחומרים מזינים. הוא נחשב למעדן ממש אם כי לא מומלץ לדיאטות- רוב השרף מכיל סוכר, והוא גם מעט ממכר
לטיפשים שלא יכולים לעמוד בפיתוי.
" השיב אונדה בחיוך.
"פיו..." מלמל פליים.
"למה הזיבקים האלו כל כך תוקפניים?" שאל ריי.
"הם לא תוקפניים, הזיבקים ידועים כשונאי פולשים. הם יגנו בחירוף נפש על שטח המחיה שלהם. שטחי המחיה שלהם תמיד מתפרסים על ביצות סמיכות ואתם נכנסתם לשטח שלהם." אמר אונדה.
"רגע אחד, אם הם תוקפניים רק לפולשים אז מה פתאום הזיבק הראשון שפגשנו בביצות היבשות תקף אותנו?" שאל ריי את פליים.
"זיבק תקף אתכם בביצות יבשות?" שאל אונדה.
"כן." הנהן ריי. "אתה יודע במקרה למה?"
"הממ..." אונדה חכך את סנטרו. "בימים האחרונים נתקלתי בתופעה מוזרה ביותר בביצה הזו.
"איזו תופעה?" שאל פליים.
"התייבשות ביצה." השיב אונדה. "אבל לא רגילה." הוא הוסיף במהירות לפני שפליים חזר למפה שלו. "זוהי התייבשות מהירה ביותר. בעבר אזורי הביצה הסמיכה היו כחמישים דונם. שילשום ירד פתאום המפלס לארבעים ומחש, אתמול לשלושים ושמנוה והיום לשלושים ואחד בלבד!"
"זאת לא התייבשות, זה נשמע יותר כמו אמבטיה מלאה ששלפו ממנה את הפקק!" אמר פליים באי אמון.
אונדה הנהן. "גם אני חשבתי ככה אבל ראיתי את ההתייבשות המו עיני. והזיבקים תוקפים את כל הפוקימונים האחרים."
"לא פלא, הם מבולבלים כי הם לא יודעים מה השטח שלהם." אמר פליים.
"נכון מאוד, ואי אפשר להאשים אותם. תחשוב שאתה היית מתעורר ומגלה שהמיטה שלך באיזה שדה וכל שאר הבית, והחדר שלך נעלמו." אמר אונדה.
"אז מה היה יכול לגרום לתופעה הזו?" שאל ריי.
"שום דבר מהטבע." פסק אונדה.
"מהטבע לא..." הרהר פליים. "אבל אנשים בהחלט יכולים!"
"אבל מי ירצה לייבש ביצה? יש חוק איסור ייבוש הביצה הזו ואף קבלן לא ראשי לבנות פה כלום ככה שאין טעם לייבש את הביצה. זה חייב להיות מישהו שמתכחש לחוקים."
ריי ופליים הביטו אחד בשני.
"צוות רוקט!" הם אמרו כאחד.
"אבל איך נמצא אותם בכל הביצה הגדולה הזו?" שאל ריי.
"אונדה, איפה נמצא המקום בו הביצה התייבשה הכי הרבה?" שאל פליים.
"במרכז הביצה." אמר אונדה.
"קדימה, נלך לשם!" אמר פליים.
--------------------------
ג'סי נשענה על העץ שהיה מאחוריה בעייפות, עוצמת את עיני, מנסה לאטום את אוזניה לקול הטרטור והשאיבה של המכונה החדשה שלהם.
"ג'יימס, תזכיר לי שוב למה אנחנו שואבים את המים של הביצה?" שאלה ג'סי.
"אמרתי לך כבר, הבוס לא אמר. זו מזימה כלשהי. אבל לי לא אכפת מה המזימה כל עוד קיבלנו את המכונה מהבוס ונקבל תשלום כשננחזיר לו את המכונה, מלאה במי הביצה המגעילים האלו." הוא הרים את מגפו והביט בזוהמה שדבקה במגף. "גועל נפש..." הוא עיקם את אפו בסלידה.
ג'סי לא יכלה למנוע מהריח המחריד של הביצה והלחות החזקה מלדבוק בה. היא הרגישה מטונפת ורצה כבר לברוח מהביצה ולא לשוב יותר. אבל תשלום הוא תשלום והיא רצתה מאוד לקבל את הכסף הזה.
"אררר, היחיד שנוח לו לגמרי מהמצב הוא מיאו!" היא התפרצה והביטה בפוקימון החתולי שהיה מכורבל לכדור וישן שנת נוכלים. (כי ישרים אינה בדיוק המילה המתאימה...)
ג'סי רצתה להעיר אותו רק בשביל שיסבול גם אך בדיוק באותו זמן נשמעו קולות קרובים.
"הנה, אני שומע קול של מכונה!" אמר קול אחד, מוכר.
"כן, עכשיו זה בטוח הם!" אמר קול אחר, מוכר גם הוא.
ג'יימס הביט בג'סי. "אלו לא הנודניקים הקטנים?" שאל.
ג'סי לא הייתה צריכה לענות לו. שני הנודניקים הקטנים הגיחו מאחורי העצים עם עוד שומר טבע מבוגר.
"תראו, הם ייבשו כמעט את כל המקום!" אמר פליים. ובאמת, הם עמדו בתוך מעגל גדול של בוץ מטונף שהיה כמעט חולי. הביצה הסמיכה הייתה רחוקה מהם.
"אתם אשמים בהפרת חוקי הטבע!" קרא אליהם אונדה.
"חח," צחקה ג'סי. "אנחנו אשמים כמעט בכל דבר!"
"וזה ממש לא מזיז לנו!" הוסיף ג'יימס בחיוך מלגלג.
"זאת לא הדרך!" אמר פליים לאונדה.
"כן," הסכים ריי ושלף שני פוכדורים מאמתחתו. "זו הדרך!" הוא הטיל את הפוכדורים. "צאו!"
"ווייאקסר!"
"סטרוביט!" הפוקימונים קראו כשיצאו מהפוכדור.
"גם אתה סנטרט!" קרא ריי והוציא את סנטרט מתרמילו. הוא ניער אותו מעט. "קדימה, הגיע הזמן לקום!"
"צאו!" קרא פליים וטארטייל, האנדאוור וגלווינג הצטרפו לשורת הפוקימונים.
"זוורזי, קום, יש לנו ביצה להציל!" קרא פליים.
"אם כך, אז גם אני אצטרף!" קרא וזיבק וגלווינג יצאו.
"אתה מאמן?!" שאל פליים בתמיהה.
"לא, אבל תפסתי את הפוקימונים האלו כאן, בביצה, כדי שיעזרו לי בחקירות הביצה, היא הרי סביבת הבית שלהם." ענה אונדה.
לבסוף סנטרט וזוורזי הצטרפו לשורה, מתנערים כדי להסיר מהם את קורי השינה.
"הממ, כמות נחמדה של פוקימונים." אמר ג'יימס. "יהיה נחמד להביא את כולם לבוס.
"אתם לא הולכים להשיג אותם!" צעק אליהם פליים. "אנחנו הולכים לקרוע לכם את הצורה!"
"הצחקת אותי ילד!" אמרה ג'סי. "צא ארבוק!"
"צא וויזינג!" קרא ג'יימס.
"צ'אאארבוק"
"ווי ווי" פוקימוני הרעל יצאו מהפוכדורים שלהם.
"זוורזי, קרן קרח, האנדאוור, גחלת, גלווינג, עלוקת חיים, טארטייל, אקדח מים!" קרא פליים.
"סנטרט, דחיפה, ווייאקסר, אקדח מים, סטרוביט עלי תער!" קרא ריי.
"גלווינג וזיבק- עלוקת חיים!" קרא אונדה.
כל הפוקימונים זנקו לעשות את מתקפותיהם.
"ארבוק, דחיפה!" קראה ג'סי.
"וויזינג, ערפיח!" קרא ג'יימס.
ארבוק זינק קדימה וכל המתקפות פגעו בו כאחד. היה פיצוץ של מים, עלים, אש, קרח ודברים לא ברורים סביב ארבוק ואז לפני שהספיקו לראות אם ארבוק חוסל התפזר כל האזור בערפיח של וויזינג.
ריי, פליים ואונדה השתעלו בכבדות.
"אחק אחק... פליים תעיף את זה!" אמר ריי בצרידות.
"גלווינג, תשתמש בכנפיים שלך ותעיף את זה!" סינן פליים.
"גלוו!" נשמע קול קטן והערפיח החל להתפזר אט אט.
ריי פקח את עיניו והביט במקום בו היה הפיצוץ.
ארבוק עמד באמצע שדה הקרב וסביבו שכבו הפוקימונים שלהם על האדמה, מקצתם מועלפים.
לא יאמן!" נאנק פליים.
"הארבוק הזה חזק מידי, לא נוכל לנצח אותו!" אמר אונדה בבהלה.
"וגם וויזינג. אני מניח שהמתקפות האטו את הדחיפה של ארבוק. היה זה וויזינג שעילף את כולם." אמר פליים בחכמה.
"גלווינג, זיבק, חזרו!" קרא אונדה והחזיר את פוקימוניו המעולפים לפוכדור.
"אסור להתייאש, הפוקימונים שלנו עדיין לא התעלפו. אם כולם ביחד יזנקו על ארבוק אולי נצליח לעלף אותו." אמר ריי.
"ננסה.." פליים משך בכתפיו.
"צאו, מתקפה כוללת על ארבוק!" קראו ריי ופליים.
ווייאקסר, האנדאוור, טארטייל, סטרוביט, גלווינג וסנטרט זינקו ביחד על ארבוק. זוורזי העוף ע"י ארבוק לביצה הסמיכה וכנראה התעלף שם. פליים לא דאג כרגע, זוורזי יכל לחיות במים ככה שהוא יסתדר בינתיים.
"ארבוק, תתחמק הצידה ותן להם מכת זנב!" קראה ג'סי.
"צ'אאר!" ארבוק הטיל עצמו לצד בהבזק של מהירות והעניק מכת זנב אדירה לתוקפיו.
הפוקימונים הנפגעים הועפו על הבוץ.
"וויזינג, סיים את העבודה!" קרא ג'יימס לפני שריי או פליים הספיקו להגיד מילה.
"ווייייי!" וויזינג ירק בוץ מפיו שהציף את הפוקימונים ששכבו על הבוץ במטח של בוץ. מי שלא התעלף עד כה התעלף עכשיו.
"זה הסוף שלנו ריי!" הזדעק פליים.
ג'סי חייכה בשביעות רצון. "ארבוק, הואל בטובך לשלוף את זוורא-מה שמו, מהביצה ולהביא אותו אלינו. אני כבר יכולה לדמיין את הפרצוף של הבוץ כשנביא לו את הפוקימון היקר הזה."
"צ'ארבוק." ארבוק הנהן וזחל לאיטו לביצה.
"מהר, אני חייב לעלות על העץ הזה, בוא לכאן ותגיש לי עזרה!" אמר ריי, מצביע על עץ אחד סמוך.
פליים עזר לריי לעלות על העץ וחיכה שריי יעזור גם לו לטפס אך ריי המשיך לטפס הלאה.
"ריי, חכה! תעזור לי לעלות, הם יהרגו אותי!" קרא פליים.
"אנחנו לא רוצחים אנשים, נודניקים טיפשים." אמר ג'יימס בלגלוג.
ג'סי טופפה על הבוץ עם מגפה בחוסר סבלנות. "מה מעקב את הפוקימון הארור הזה? הוא היה אמור כבר לחזור עם זוורזי. בוא נלך לראות מה קרה לו."
הם התקרבו לביצה הסמיכה בעוד פליים בורח מדרכם ואונדה רק עומד קפוא במקומו, עם מבט שאומר שהכל כבר אבוד.
ארבוק צף בביצה הסמיכה, ליד זוורזי, שניהם ישנים.
"פוקימון עצלן טיפש! אררר... ארבוק, עכשיו לא הזמן לתפוס את זוורזי לא לישון!" צרחה ג'סי.
אונדה נראה כאילו רק עכשיו התעורר. "למה ציפית? מובן שהוא ישן."
"למה אתה מתכוון?" שאל ג'יימס.
"לא סתם קוראים לביצות האלו ביצות סלמבר (נמנום). יש בביצות האלו חומרים מיוחדים שגורמים לגורמים לפוקימונים להרגשת עייפות גדולה ככל שהפוקימון יותר קרוב לביצה הסמיכה. החומר הזה לא משפיע על בני אדם ולא על פוקימונים שנולדו בביצה ולמדו להסתגל אליו אבל פוקימונים שמעולם לא חשו בחומר הזה, להם הוא יגרום לישון." הסביר אונדה.
"אה, זו הסיבה שזוורזי וסנטרט כל הזמן ישנו כשהיינו כאן." אמר פליים ולרגע שכח שהוא בלחץ.
"ובגלל שצוות רוקט ייבש את רוב הביצה כאן הפוקימונים לא היו כל כך עייפים אלא רק מעט מנומנמים. אבל כשהם נלחמו הם התעוררו לחלוטין."
"נכון מאוד." אמר אונדה.
"אררר... אז אני מניחה שנצטרך לעשות את העבודה השחורה בעצמנו." אמרה ג'סי.
"אין לנו כבר הרבה ברירות.." אמר ג'יימס שהביט למרגולתיו, שם ישן וויזינג שינה עמוקה.
"קדימה ג'יימס." הם החזירו לפוכדורים את וויזינג וארבוק והחלו לפסוע אל זוורזי.
"לא!" צעק פליים.
"היי, ג'סי, תתפסי!" נשמע קולו של ריי מצמרת העץ וחפץ נזרק מהעץ ישר אל ידיה של ג'סי, משפריץ במעופו שובל של חומר נוזלי.
"איכס, מה זה?" שאלה ג'סי ובחנה את החפץ.
"לא יודע, אבל זה מריח מצויין!" אמר ג'יימס, גרף מעט מהחומר וליקק אותו. "ויש לזה טעם גן עדן!"
"דז'אוו..." מלמל פליים.
"נכון!" אמר ריי שזינק מהעץ בחיוך רחב.
"אני חושב שאני אשמור את זה לעצמי!" אמר ג'יימס וחטף את צמח הנוגלייה מידיה של ג'סי.
"בסדר, ואני אקח את זוורזי!" אמרה ג'סי כנגדו.
היא החלה לפסוע לעבר זוורזי כשלפתע עצרה.
"ג'יימס, אתה שומע את הזמזומים האלו?" היא שאלה.
ג'יימס שהיה עסוק בללקק, או יותר נכון, לטרוף את השרף הזהוב הוציא את ראשו מצמח הנוגלייה.
"איזה זמזום?"
"הזמזום שבא משם!" צרחה ג'סי בבהלה והצביע על ענן מזמזם ענקי שבעצם היה להקה ענקית של זיבקים.
"תברח!" היא צרחה ורצה מהר לאחור, אוספת את מיאו הישן בדרך.
"אבל זוורזי.."
"שתוק וברח!"
צוות רוקט החלו בורחים מהמקום בריצה, נוטשים את זוורזי מאחור.
"לא יאמן..." אמר פליים, משיב אליו את כל פוקימוניו.
אונדה פנה אל המכונה של צוות רוקט ועיין בלחצנים הרבים שהיו עליה. כעבור רגע קט הוא לחץ על לחצן אחד מהמכונה והצינור שהמשיך עדיין לינוק את מי הביצה השמיע לפתע קול פקיקה וקולות היניקה הפכו לקולות שפיכה.
"זהו." אמר אונדה. "כעת כדי שנלך לפני שהביצה תחזור לקדמותה והזיבקים ישובו ואז נהיה בצרות. תודה רבה לכם ילדים, רק בזכותכם ניצלו הפוקימונים שחיים כאן."
"דבר אחד לפני שאנחנו עוזבים, אונדה." אמר פליים. "למה אתה חושב שהבוס של צוות רוקט רצה את מי הביצה?" הוא שאל.
"אני לא יודע מי האיש אבל אני מניח שזה בגלל סגולות השינה של הביצה. אני לא פרופסור לאקולוגיה אבל אני מניח שניתן להכין שיקויים די שימושיים כמו שיקויי שינה חזקים ממי הביצה הזאת. אולי בגלל זה."
"כן, אולי." הסכים פליים. "אה, ועוד שאלה, איך יוצאים מכאן?" הוא שאל בתסכול.
"זה פשוט, תלכו בדיוק לצד השני ממה שהתכוונתם ללכת. יש שם שביל." ענה אונדה כאילו זה היה הדבר הברור מאליו.
פליים נעץ בריי מבט מאשים. "אני אזכור את העצה הזאת לפעמים הבאות..." הוא סינן. ריי חייך חיוך מתנצל.
"טוב, להתראות אונדה, היה נעים להכיר אותך!" אמר ריי והוא ופליים נופפו לו לשלום.
"להתראות ילדים, ושוב תודה!" אמר אונדה וריי ופליים פנו להמשך דרכם, אל המכון הבא במחוז סיטו.
----------------------------
"ג'יימס, אני בטוחה שהזיבקים רוצים את הכוורת ההיא שלך, זרוק אותה!" צעקה ג'סי. שניהם היו מכוסים בהמוני סימני עקיצות.
"לא, זה שלי!" אמר ג'יימס, הוא נשמע לפתע כאילו הוא ילד קטן שמחזיק את הדובי שלו.
"ג'יימס, הם יהרגו אותנו!" צרחה ג'סי.
"חכי רגע, אני עוד מעט גומר." ג'יימס המשיך ללקק את צמח הנוגלייה תוך כדי ריצה.
וכך המשיכו צוות רוקט לרוץ בלילה כשהזיבקים אחריהם.
המשך יבוא...
|
|
